קטלוג הביתן הישראלי, הביאנלה ה-7 לאדריכלות בוונציה, איטליה, קיץ 2000.
מניפסט פרויקט Asdf, אדריכל חגי נגר. אוצר: אדר' הלל שוקן.

Asdf: העיר

הזמן עובר, שינויים מתרחשים, שינויים שאין ביכולתנו לצפותם מראש. וזה אינו בסיס מוצק לבנות עליו. ובכל זאת לא מדובר בעיר אוטופית, אלא אם כן חוסר הוודאות הוא אוטופיה. Asdf מדמה את העתיד, ועדיין מסוגלת ליהנות מחוסר הוודאות, מהאקראי, ממתינה להפתעות. Asdf היא כל החוויות העירוניות, כל הסיטואציות האפשריות, כל האפשרויות הזמינות. Asdf לא רוצה להיות בשליטה.

Asdf חיה ונושמת. היא מדברת בשם חירות המחשבה, האמונות, הרעיונות, ומערבלת את הכל יחד. היא מאגר פסיכולוגי עירוני, המכיל אידיאולוגיות מן העבר אבל גם דורשת אידיאולוגיות חדשות. יש בה מקום לכולם, היא אינה דוחה איש. היא סובלנות.

Asdf זורמת דרך חלל וזמן. היא כל מה שפורח וכל מה שלא. היא כל מה שנבנה, נהרס, נבנה-מחדש, עוות. היא אוסף של פריטים המתאימים את עצמם אלה לאלה, מחוברים יחדיו על-ידי מערכות ותשתיות גמישות. כמקום של פוטנציאל אינסופי היא מצויה לנצח בבנייה, גדלה בלי הפסקה, מתפתחת מעצמה.

Asdf היא ישות העשויה מכל הערים המחוברות ללוויינים, מקושרות באמצעות החלל הקיברנטי; בהיותה מערך שירותים מסביב-לשעון, זוהי עיר שלעולם אינה ישנה. תקשורת (פיזית וקיברנטית) מפגישה את התושב עם שכנים חדשים. השכן ממול עשוי להתגורר בצדו האחר של כדור הארץ. נווה-מדבר בסהרה מסונף לעיר. אם יש גבולות כלשהם – הרי שהם אינם מורגשים, הם תמיד בתנועה. אין גדרות, "אין כניסה". כל החלקיקים מחוברים בינם לבין עצמם – מטוסים, מעליות, רכבות תחתיות, דרכים מהירות, מנהרות – לשירות חופש התנועה והתקשורת. קל להגיע מנקודה א' לב' אבל גם ללכת לאיבוד בדרך לג'. שוטטות בעיר הפלאות.

Asdf היא אוסף רבגוני, פלורליזם צבעוני. מקומות שונים פיתחו מאפיינים שונים. אזורים מסוימים הגיעו לעומס-יתר, אחרים הפכו לשכונות עוני. כמו בהיסטוריה, הירארכיות נקבעות מעצמן, ללא תכנון, ואז מתהפכות. מרכזים שהתפתחו לאורך זמן נסוגים לרקע. קנה-מידה אנושי (מה שזה לא יהיה) הוא אפשרות, לא חובה. תושבי Asdf רוכשים לעצמם חלקות תלת-ממדיות בחלל העירוני. הטכנולוגיה מציעה להם את השמים. העיר מחכה לבניינים גבוהים יותר, לצפיפות גדולה יותר, לצרכנות המונים בהתאמה אישית, לרובוטיקה ורובוטריקים.

Asdf גילתה את היופי שבחיים יחד, בחיים שבהם האחד מקבל את האחר. להתערבב; מעורבב; מתערבב; בואו נתערבב. לא שמישהו מכיר מישהו; הוא רק מבחין בו: יחסים במסגרת משפחה מעוותת החיה בעיר-כלאיים הקרויה בית. ואלה מביאים לרבגוניות חברתית, תרבותית וחזותית עשירה, המתהדרת בסך כל אנשיה: תושביה הקבועים, עובדים זרים, תיירים, אנשי עסקים מזדמנים, כל הצבעים, כל האמונות – כולם משתתפים בחגיגה העירונית האינסופית. כמו בתצוגת אופנה.

Asdf: תכנון עירוני

האפשרות שאירוע יביא להשפעה המבוקשת היא הסתברות בלבד. המשימה הבלתי אפשרית של חיזוי התוצאה הופך את התכנון לתעלול-לוטו, שבו כל החלטה היא שרירותית בהכרח. גם תרבות שכלתנית ביסודה אינה מסוגלת לנתח את הרגע הבא בעודה מתכננת את העתיד. שינויים צוברים תאוצה עם הזמן. אמצעי הייצור, דפוסי הצריכה ואופני הבילוי והעבודה – כולם צפויים להשתנות באורח דרמאטי בעתיד הקרוב. אמונה אינה ערובה לתוצאה רצויה.

אפשר לבחור לתכנן בצורה גמישה למען צרכים עתידיים. במובן הרחב, הכל גמיש. החיים יגמישו כל דבר. יום אחד מקום ננטש, נהרס, נבנה-מחדש, מחדש את נעוריו. לכל האזורים הנטושים יש תפקיד. ברגע הנכון הם ממוחזרים, מותאמים לסגנונות חיים אלטרנטיביים (מועדוני לילה, חסרי-בית, זונות, מהגרים "לא-חוקיים"). יום אחד יופצצו על-ידי טילי סקאד; יום אחר יסבלו מרעידת-אדמה. אם רוצים, אפשר לדבר במונחים היסטוריים: מחזורים היסטוריים, צורות, חומרים, שפה. ההיסטוריה אינה נתון מכריע בתהליך התכנון. היא מצויה בקרבנו ממילא: הגלגל, השואה, הפריצה לחלל החיצון. ההיסטוריה היא רק תירוץ. ואין כל רע בתירוץ הזה – אלא שזו רק אחת מתוך אינסוף אפשרויות. באותו מחיר אפשר לבחור לא לבחור. לבנות חומה, להרוס אותה. מה שצריך להיות יהיה. רק ההוויה חשובה.

ראו את מתכנני הערים כעובדי מעבדה, המפעילים טאקטיקה של ניסוי וטעייה כדי לחקור אפשרויות חדשות. העיר כסכום כל הטעויות שתוכננו לאורך ההיסטוריה על-ידי ועבור אנשים (שבעצמם אינם מושלמים). טעויות נחוצות לנו. הן מייצרות מצבים עירוניים בלתי צפויים. בחיי היומיום, טעויות אלה הן כמו שלטי עצור. הן מאותתות לנו להתבונן ימינה ושמאלה, לקלוט את המציאות, לחקור את עולמנו הפלאי.

עכשיו אפשר לנסות לחולל שינוי, אם בכלל רוצים לשנות משהו. ולמה לשנות? וכיצד? והאם זה אפשרי בכלל?! שהרי זו רק לבנה נוספת בעולם הזה שאנו בונים. משחק כדורגל הוביל לקרב, קרב הוביל למלחמה, מלחמה הובילה לתגליות, שיצרו את מוזיקת הטכנו. לא יותר, לא פחות.

Asdf: הרחוב (על אנונימיות אינטימית)

לשני אנשים ברחוב נידח יש פוטנציאל להיפגש, להתערבב, להקים יחד משפחה. ככל שגדל מספר האנשים גדל וטנציאל המפגשים האפשריים. מה שיותר – טוב יותר. אין גבול. ככל שהרחוב צפוף יותר, והמבחר גדול יותר, כך גדל הסיכוי לספק את תשוקותיך.

לרחוב שלושה מתחרים עיקריים, שלוש שלוחות. 1. הקניון – ברוח מיזוג האוויר של המאה ה20-, בזמן שבו ההומו-ספיינס העירוני התפתח לכלל הומו-קומדוס, האדם הצרכן; 2. החלל הקיברנטי – מקום שבו כל דבר מגיע הביתה ב"שירות שליחויות" וירטואלי. בזכות השימוש בסביבות היי-טק אין לו עוד צורך במיזוג אוויר. החלל הקיברנטי והרחובות העירוניים מתקיימים זה בצד אלה כממדים משלימים. טלפונים סלולאריים מקשרים אתכם לכל הרחובות בעולם ואילו אתרי צ'אט מתפקדים ככיכרות ציבוריות; 3. תחבורה ציבורית – כנראה אמצעי התקשורת החשוב ביותר. אם ולפני שהחלל הקיברנטי ימחק כל ממשות, זו תהיה הדרך האחרונה לפגוש אנשים ממשיים. אבל לכל אלה יש חסרונות משלהם. אי-אפשר להיכנס לקניון יחף או להכניס אליו את הכלב שלך, אי-אפשר להשתמש בתחבורה ציבורית או בתקשורת קיברנטית בלי לשלם על השירות. העיר זקוקה לרחוב.

רק הרחוב הציבורי מצוי כאן בשביל האנשים. הוא ציבורי במובן זה שהוא פתוח לכל: מקום לפגוש בחורות שאוכלות שיש-קבב בפינת הרחוב, מתחת לתאורת נאון, לקחת את הכוסית הביתה; צריכה של בני בני-אדם, לצורכי אבולוציה. בתרבות שבה לכל דבר יש מחיר, חיי הרחוב הם צרכנות בחינם, בשבילנו – האנשים.